[All these verses] share a single theme: they warn us not to try to resemble [the gentiles]. Instead, the Jews should be separate from them and distinct in their dress and in their deeds, as they are in their ideals and character traits. In this context, [Leviticus 20:26] states: "I have separated you from the nations [to be Mine]."
[Thus,] one may not wear a garment which is unique to them or grow the tresses of our hair as they do. We may not shave our heads from the sides and leave hair in the center as they do. This is called a blorit. We may not shave the hair on the front of our faces from ear to ear and leave a growth at the back of our heads as they do. We may not build Temples in order that many people may enter as they do. Whoever performs one of the above or a deed of this nature is [liable for] lashes.
What is meant by a soothsayer? For example, those who say: Since my piece of bread fell out of my mouth, or my staff fell from my hand, I will not travel to this place today, since if I were to go I would not be able to accomplish my desires.
Since a fox passed on my right side, I will not go out of my door today, since if I were to go out I would meet a deceiver.
Similarly, [this category includes] those who hear the chirping of a bird and say: This will happen or this will not happen; it is beneficial to do this or it is detrimental to do this. [Also, it includes] those who say: Slaughter this rooster that crowed like a raven; slaughter this hen that crowed like a rooster.
Similarly, a person who sets up omens for himself; e.g., if this and this happens, I will do this. If it will not happen, I will not do it, as Eliezer, the servant of Abraham did, and the things of the like - all this is forbidden. Anyone who does one of these things because of such omens is [liable for] lashes.
The same applies to a person who rejoices and exclaims, "This is a good omen" when he asks a child, "Which verse are you studying?" and the child reads him a verse of blessing. This and the like are permitted, since the person did not perform an act or hold himself back from performing an act [because of the omen]. All he did was consider something that had already happened as a sign.
There are some diviners who use sand or stones [to obtain their answers]. Others prostrate themselves on the ground, make strange motions and scream. Others look at a metal or crystal mirror, fantasize, and speak. Still others carry a staff and lean on it and tap with it until they fall into a trance and speak. This is what the prophet [Hoshea 4:12 meant by] saying, "My people will inquire of their rods. Their staffs will tell them."
Also included in the scope of this prohibition is one who performs magic tricks and deludes those who observe him into thinking that he performs wonders although he is not doing so. He is [liable for] lashes.
A person who casts spells is [punished by lashes] if he holds anything in his hand or performs an act while speaking, even if he merely gestures with his finger, as [Deuteronomy 18:10-11] states: "There shall not be found among you... one who casts spells." If, however, the person merely spoke without moving his finger or his head and without holding anything in his hand, and similarly, a person who has a spell cast upon him through the utterance of such incantations, thinking that this will help him, he is given "stripes for rebelliousness" because he participated in the foolish activities of a spell-caster.
All these deplorable incantations and strange names will not do harm, nor will they bring any benefit.
It is, however, permitted for a healthy person to read verses [from the Bible] or chapters from Psalms so that the merit of reading them will protect him and save him from difficulties and injury.
Thus, a person who practices [divination with an] ov or a yid'oni himself is stoned to death, and a person who inquires of them violates a negative commandment and receives stripes for rebelliousness. One who plans his deeds and acts according to their instructions is [liable for] lashes.
[The reason is] that the prohibition against sorcery is stated in the prohibition [Deuteronomy 18:10-11]: "There shall not be found among you one who... [practices sorcery]." It is, however, a prohibition which is punishable by execution by the court, as [Exodus 22:17] states: "Do not allow a witch to live." [Therefore,] lashes are not administered for its violation.
Whoever believes in [occult arts] of this nature and, in his heart, thinks that they are true and words of wisdom, but are forbidden by the Torah, is foolish and feebleminded. He is considered like women and children who have underdeveloped intellects.
The masters of wisdom and those of perfect knowledge know with clear proof that all these crafts which the Torah forbade are not reflections of wisdom, but rather, emptiness and vanity which attracted the feebleminded and caused them to abandon all the paths of truth. For these reasons, when the Torah warned against all these empty matters, it advised [Deuteronomy 18:13]: "Be of perfect faith with God, your Lord."
הלכות עבודה זרה פרק יא
א) אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מידמין להן -- לא במלבוש, ולא בשיער, וכיוצא בהן: שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא כ,כג), ונאמר "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח,ג), ונאמר "הישמר לך פן תינקש אחריהם" (דברים יב,ל); הכול בעניין אחד הוא מזהיר -- שלא יידמה להן, אלא יהיה הישראלי מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ,כו).
ב) לא ילבוש במלבוש המיוחד להן. ולא יגדל ציצית, כמו ציצית ראשם; ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע, כמו שהן עושין, וזה הנקרא בלורית; ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו, כדרך שהן עושין. ולא יבנה מקומות כבניין היכלות של עבודה זרה, כדי שייכנסו בהן רבים, כמו שהן עושין. וכל העושה אחת מאלו, וכיוצא בהן -- לוקה.
ג) [ב] גוי שהיה מסתפר מישראל, כיון שהגיע קרוב לבלוריתו שלוש אצבעות לכל רוח, שומט את ידו. [ג] ישראל שהיה קרוב למלכות, וצריך לישב לפני מלכיהם, והיה לו גנאי למי שלא יידמה להן -- הרי זה מותר ללבוש כמלבושים שלהם, ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין.
ד) אין מנחשין כגויים, שנאמר "לא תנחשו" (ויקרא יט,כו). כיצד הוא הניחוש, כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים; הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעים צפצוף העופות ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני. וכן אלו שאומרים שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, שחוט תרנגול זה שקרא ערבית. וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכן כל כיוצא בדברים האלו -- הכול אסור; וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה.
ה) מי שאמר דירה זו שבניתי, סימן טוב הייתה עליי; אישה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת הייתה, מעת שקניתיה העשרתי; וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה למד, אם אמר לו פסוק מן הברכות, ישמח ויאמר זה סימן טוב -- כל אלו וכיוצא בהן, מותר: הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה -- הרי זה מותר.
ו) אי זה הוא קוסם, זה העושה מעשה משאר המעשייות, כדי שיישום ותיפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידין להיות, ויאמר דבר פלוני עתיד להיות, או אינו הווה; או שיאמר שראוי לעשות כך, והיזהרו מכך.
ז) יש מן הקוסמין שהוא ממשמש בחול או באבנים, ויש מהן מי שגוהר לארץ וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או בעששית ומדמין ואומרים. ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו, ומכה בו עד שתיפנה מחשבתו ומדבר, הוא שהנביא אומר "עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו" (הושע ד,יב).
ח) [ז] אסור לקסום, ולשאול לקוסם: אלא שהשואל לקוסם, מכין אותו מכת מרדות; אבל הקוסם עצמו, אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהן, לוקה, שנאמר "לא יימצא בך... קוסם קסמים" (דברים יח,י).
ט) [ח] אי זה הוא מעונן, אלו נותני עיתים, שאומרים באצטגנינות שלהן יום פלוני רע, יום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני.
י) [ט] אסור לעונן, אף על פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה; וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמיים, הרי זה לוקה, שנאמר "לא תעוננו" (ויקרא יט,כו).
יא) וכן האוחז את העיניים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תימהון, והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן, ולוקה.
יב) [י] אי זה הוא חובר, זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב, אינו מזיק; והאומר כך וכך על האיש, אינו ניזוק מהן; ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע, וכיוצא בדברים האלו: הכול אסור. והחובר עצמו שיאחוז בידו כלום, או שעשה מעשה עם דיבורו, אפילו הראה באצבעו -- הרי זה לוקה, שנאמר "לא יימצא בך... וחובר, חבר" (דברים יח,י-יא).
יג) אבל אם אמר דברים בלבד, ולא הניד לא אצבע ולא ראש, ולא היה בידו כלום, וכן אדם שאמר עליו החובר אותן הקולות, והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה -- מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החובר. וכל אותן הקולות והשמות המשונים המכוערים, "לא יריעו, וגם היטיב אין אותם" (ירמיהו י,ה).
יד) [יא] מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו: אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו.
טו) [יב] הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן -- לא דיי להם שהם בכלל מנחשים וחוברים: אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר "ויהיו חיים, לנפשך" (משלי ג,כב).
טז) אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן, ויינצל מצרות ונזקים -- הרי זה מותר.
יז) [יג] אי זה הוא דורש אל המתים, זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים, ואומרים דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדן -- כדי שיבוא מת פלוני בחלום, ויספר עימו. כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו -- לוקה, שנאמר "לא יימצא בך... ודורש אל המתים" (דברים יח,י-יא).
יח) [יד] אסור לשאול בעל אוב או בעל יידעוני, שנאמר "לא יימצא בך... ושואל אוב ויידעוני" (דברים יח,י-יא). נמצאת למד, שבעל אוב ויידעוני עצמן -- בסקילה. והנשאל בהן -- באזהרה, ומכין אותו מכת מרדות; ואם כיוון מעשיו ועשה כפי מאמרן, לוקה.
יט) [טו] המכשף, חייב סקילה: והוא, שעשה מעשה כשפים; אבל האוחז את העיניים, והוא שייראה שעשה והוא לא עשה, לוקה מכת מרדות, מפני שלא עשה מעשה. וזה שנאמר במכשף בכלל "לא יימצא" (דברים יח,י), לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, ואין לוקין עליו, שנאמר "מכשפה, לא תחיה" (שמות כב,יז).
כ) [טז] ודברים האלו -- כולן, דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות, כדי שיינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על לב שיש בהן תעלה: שנאמר "כי לא נחש ביעקוב, ולא קסם בישראל" (במדבר כג,כג), ונאמר "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם, אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו; ואתה, לא כן נתן לך ה' אלוהיך" (דברים יח,יד).
כא) כל המאמין בדברים האלו, וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרה אותן -- אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, יידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינם דברי חכמה, אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה, כשהזהירה על כל אלו ההבלים, "תמים תהיה, עם ה' אלוהיך" (דברים יח,יג).




