The number of prayers is not prescribed in the Torah, nor does it prescribe a specific formula for prayer. Also, according to Torah law, there are no fixed times for prayers.
Rather, this commandment obligates each person to offer supplication and prayer every day and utter praises of the Holy One, blessed be He; then petition for all his needs with requests and supplications; and finally, give praise and thanks to God for the goodness that He has bestowed upon him; each one according to his own ability.
Similarly, the number of prayers was dependent on each person's ability. Some would pray once daily; others, several times.
Everyone would pray facing the Holy Temple, wherever he might be. This was the ongoing practice from [the time of] Moshe Rabbenu until Ezra.
The speech of each and every one was a concoction of many tongues. No one was able to express himself coherently in any one language, but rather in a mixture [of languages], as [Nehemiah 13:24] states: "And their children spoke half in Ashdodit and did not know how to speak the Jewish language. Rather, [they would speak] according to the language of various other peoples."
Consequently, when someone would pray, he would be limited in his ability to request his needs or to praise the Holy One, blessed be He, in Hebrew, unless other languages were mixed in with it. When Ezra and his court saw this, they established eighteen blessings in sequence.
The first three [blessings] are praises of God and the last three are thanksgiving. The intermediate [blessings] contain requests for all those things that serve as general categories for the desires of each and every person and the needs of the whole community.
Thus, the prayers could be set in the mouths of everyone. They could learn them quickly and the prayers of those unable to express themselves would be as complete as the prayers of the most eloquent. It was because of this matter that they established all the blessings and prayers so that they would be ordered in the mouths of all Israel, so that each blessing would be set in the mouth of each person unable to express himself.
The prayer that corresponds to the daily morning sacrifice is called the Shacharit Prayer. The prayer that corresponds to the daily sacrifice offered in the afternoon is called the Minchah Prayer and the prayer corresponding to the additional offerings is called the Musaf Prayer.
The Evening Prayer is not obligatory, as are the Morning and Minchah Prayers. Nevertheless, the Jewish people, in all the places that they have settled, are accustomed to recite the Evening Prayer and have accepted it upon themselves as an obligatory prayer.
This is called the Ne'ilah prayer, as if to say that the gates of Heaven are closed behind the sun, which becomes hidden, since it is recited only close to [the time of] sunset.
Any prayer that one adds is considered as a freewill offering. Therefore, one must add a new idea consistent with that blessing in each of the middle blessings. [However], making an addition of a new concept even in only one blessing is sufficient in order to make known that this is a voluntary prayer and not obligatory.
In the first three [blessings] and the last three [blessings], one must never add, detract or change anything at all.
One of the Geonim taught that it is forbidden to recite a voluntary prayer on Sabbaths or holidays, since freewill offerings were not sacrificed on these days, but only the obligatory offerings of the day.
הלכות תפילה וברכת כוהנים
הלכות תפילה וברכת כוהנים. יש בכללן שתי מצוות עשה -- (א) לעבוד את ה' בתפילה בכל יום; (ב) לברך כוהנים את ישראל בכל יום. וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות תפילה פרק א
א) מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם את ה' אלוהיכם" (שמות כג,כה): מפי השמועה למדו שעבודה זו, היא תפילה, שנאמר "ולעובדו, בכל לבבכם" (דברים יא,יג) -- אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפילה. ואין מניין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה; [ב] ולפיכך נשים ועבדים, חייבין בתפילה -- לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה.
ב) אלא חיוב מצוה זו, כך הוא -- שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו.
ג) אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה; ואם היה ערל שפתיים, מדבר כפי יכולתו ובכל עת שירצה. וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו -- יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפלל פעמים הרבה. והכול היו מתפללין נוכח המקדש, בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו, ועד עזרא.
ד) כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים; ואותן הבנים נתבלבלה שפתם, והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה. וכיון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צרכיו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר "ובניהם חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית, וכלשון, עם ועם" (נחמיה יג,כד).
ה) ומפני זה, כשהיה אחד מהן מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש, עד שיערבו עימה לשונות אחרות.
ו) וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר: שלוש ראשונות, שבח לה'; ושלוש אחרונות, הודיה; ואמצעייות, יש בהן שאילת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש, ולצורכי הציבור, כולן -- כדי שיהיו ערוכות בפי הכול, וילמדו אותן במהרה, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלמה, כתפילת בעלי הלשון הצחה. ומפני עניין זה, תיקנו כל הברכות והתפילות הסדורות בפי כל ישראל, כדי שיהא כל עניין, ברכה ערוכה בפי העילג.
ז) [ה] וכן תיקנו שיהא מניין התפילות, כמניין הקרבנות -- שתי תפילות בכל יום, כנגד שני תמידין. וכל יום שיש קרבן מוסף, תיקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף. ותפילה שכנגד תמיד של בוקר, היא הנקראת תפילת שחרית; ותפילה שכנגד תמיד של בין הערביים, היא הנקראת תפילת מנחה; ותפילה שכנגד המוספין, היא הנקראת תפילת המוספין.
ח) [ו] וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי אברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה, שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" (ויקרא ו,ב), כעניין שנאמר "ערב ובוקר וצוהריים, אשיחה ואהמה" (תהילים נה,יח). ואין תפילת ערבית חובה, כתפילת שחרית ומנחה; ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקיבלוה עליהם כתפילת חובה.
ט) [ז] וכן תיקנו תפילה אחר תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה, ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה, מפני התענית -- וזו התפילה הנקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמיים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה, אלא סמוך לשקיעת החמה.
י) [ח] נמצאו התפילות בכל יום -- שלוש, ערבית ושחרית ומנחה; ובשבתות ובמועדים ובראשי חודשים -- ארבע, שלוש של כל יום ותפילת המוספין; וביום הכיפורים -- חמש, ארבע אלו ותפילת נעילה.
יא) [ט] תפילות אלו -- אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהם: אם רצה אדם שיתפלל כל היום כולו, הרשות בידו. וכל אותן התפילות שיוסיף, כמו מקריב נדבות; לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעייות, מעין הברכה -- ואם חידש אפילו בברכה אחת, דייו: כדי להודיע שהיא נדבה, ולא חובה. ושלוש ראשונות ושלוש אחרונות, לעולם אין מוסיפין בהן, ולא פוחתין מהן, ואין משנין בהן דבר.
יב) [י] אין הציבור מתפללין תפילת נדבה, לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה; ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתיים, אחת חובת היום ואחת נדבה, לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף. ויש מן הגאונים, מי שהורה שאסור להתפלל תפילת נדבה בשבתות וימים טובים, לפי שאין מקריבין בהן נדבה, אלא חובת היום בלבד.




